<h1>ארחות חיים הלכ' חמץ ומצה סימנים י"ב—ט"ו</h1>
<h2>דף ז:</h2>
כיצד הוא עושה מברך תחלה על ביעור חמץ. וכתבו הגאונים ז"ל שאם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה א' ובלבד שלא יפסיק ודוקא שיש בדעתו לבדוק את כלן בשעת הברכה. והכי אסיקנא במסכת חולין גבי כסוי הדם והבודק צריך שיברך תחלה קודם שיבדוק ואם לא בירך קודם שיתחיל לבדוק מברך כל זמן שלא סיי' בדיקתו דכל מצוה שיש לה משך זמן כל היכא דבריך מקמי סיום המצוה עובר לעשייתו הוי הלכך אם נתעטף בטליתו ולא בירך הניח תפלין ולא בירך ישב בסוכה ולא בירך מברך כל זמן שיושב כל זמן שמעוטף כל זמן שמניח. כתב ר' האיי ז"ל ברכת ביעור לפני הבדיקה ירוש' מאבות שלא ישיח עד שיגמור ובדין הוא שיעשה כן כדי שלא יבא לידי היסח הדעת כי כשימנע עצמו מן השיחה לבו מכוין למעשה ודעתו מוכנת לבדיקה ואם שח שיחת חולין בין ברכה לבדיקה קודם שיתחיל צריך לחזור ולברך ואם התחיל לבדוק ואח"כ שח אינו צריך לחזור ולברך אבל אינו רשאי לעשות כן לכתחילה כן הוא דעת הגאונים ז"ל. וכתב ר' סעדיה ז"ל האי מאן דבריך ובדק חמץ לא לישתעי עד דכלה כל בדיקתא ומבטיל ואומר כל חמירא וכו' או בכל לשון שיאמר יצא ואם שח בין ברכה לבדיק' חוזר ומברך. ואין להפסיק עד שיבטל ואם שח בין ברכה לבטול חוזר עליה ע"כ ואינו נראה אבל טוב שלא ידבר בדברים אחרים כדי שלא יפנה לבו מן הביעור אבל לחזור ולברך לא. וזה שהצריכו לברך על הבדיקה שהיא מדרבנן ולא על הביעור שהוא מן התורה לפי שהביטול תלוי בלב בלא שום מעשה ומה שאינו אלא בכוונת הלב לא שייך לברך ומברך בלשון ביעור שהוא לשון פינוי והשבתה כדכתיב בערתי הקדש מן הבית וגם לא תקנו לומר על בדיקת חמץ לפי שהבדיק' אינה לעצמה אלא מפני הביעור מן הבית ולכך תקנו לומר לשון ביעור שהוא כולל הכל בדיקה וביעור וביטול כמו בערתי הקדש מן הבית ובביטול שאחר בדיקה אינו צריך ברכה אחר שאינו אלא מספק ועוד שלשון הביעור כולל הכל כמ"ש. ונהגו במקצת מקומות שמטמינין פתיתין של פת בחורי הבית כדי שימצאם הבודק ויבערם שאם לא ימצא שום חמץ חששו לברכה לבטלה ואנו לא חוששנו בזה לפי שדעתנו כשמברכין על הביעור שנבער הכל אם נמצא. והר"ש ז"ל כתב שבככר ראשון שמוצא מברך על ביעור חמץ משמע מדבריו דאינו מברך אלא על מציאת החמץ ולשון הריא"ף ז"ל על זה מבעי ליה לאיניש לברוכי ברישא והדר בדיק דהרי אמר רב כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן וכו'. ויש אנשים שמברכין שהחיינו מידי דהוה המצות עשה הבאה מזמן לזמן. וי"א שאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה הבאה לו ליהנות והאי מצוה לאו ליהנות הוא דאם יש לו מאה ככרות צריך לשרפן ולאבדן שלא יהנה ממנו וכ"כ הראב"ד ז"ל דכל המצוה שיש בה הנאה כגון סוכה שמרחיב לבו וכן הלולב מברך בעשייתן אך ביעור חמץ שיש הפסד בעשיית המצוה שהוא טורח בעשייתה וכן המגלה בכתיב' וכן השופר ועוד שמפחד מיום הדין וכן ציצית אין מברך עליהן וקשה עליו התוספת' דגרסינן העושה ציצית או תפלין לעצמו מברך שהחיינו. וי"א טעם אחר משום דאין מברכין שהחיינו אלא על מצות עשה גמור והאי לאו מצות עשה גמור. אלא מצות עשה הבא משב ואל תעשה שב ולא תעבור לאו דלא יראה ולא ימצא. ולמעלה בסוף הלכות ברכות כתבתי טעם אחר מספיק. והבעל העטור ז"ל כתב דבמנהגא תליא מלתא לברך שהחיינו.
